בעיונו של הרב שמואל טל
אחת הסוגיות העמוקות והמורכבות בעבודת ה’ היא היחס בין לימוד התורה לדבקות בה’. האם הדבקות היא תכלית הכל, והתורה אמצעי מרכזי להגיע אליה? או שמא התורה עצמה היא התכלית העליונה, והדבקות נועדה רק לכוון אותה כראוי?
הרב טל מציין כי אין זו שאלה תיאורטית בלבד, אלא בירור שמשפיע בפועל על אופן חיי הלימוד והעבודה של האדם.
שאלה זו עמדה בלב המחלוקת ההיסטורית בין תנועת החסידות למתנגדיה. החסידות הדגישה שהתכלית היא הדבקות בה’, והתורה נלמדת כדי להידבק בדבר ה’ ובאלוקות הטמונה בה. לעומתה טענו המתנגדים, ובראשם ר’ חיים מוולוז’ין, שהתורה היא תכלית הבריאה. האדם נברא בצלם אלוקים כדי לברוא עולמות באמצעות לימוד התורה, לחדש חידושים ולבנות “שמים חדשים וארץ חדשה”. הדבקות נצרכת כדי שהתורה תפעל את פעולתה, אך אין היא היעד עצמו.
הרב שמואל טל מדגיש ששתי הגישות מבקשות להעמיד את התורה במרכז, אך מדגישות נקודות שונות בעבודת האדם.
ר’ חיים מוולוז’ין ניסח עמדה זו ב’נפש החיים’, והדגיש שבשעת העיון בתורה אין לעסוק בדבקות כלל, אלא להשקיע את כל הכוחות בעצם הלימוד. “לשמה”, לשיטתו, איננו דבקות, אלא רצון להבין, לדעת ולהוסיף לקח ופלפול. גישה זו קיבלה ביטוי גם בדמות “איש ההלכה” של הרב סולוביצ’יק.
עם זאת, כפי שהרב טל מציין, החסידות טענה בתוקף שלימוד תורה שאיננו מלווה בדבקות, אהבה ויראה – חסר את עיקרו.
דברי המגיד ממעזריטש ותלמידיו מדגישים שלימוד ללא חיבור פנימי עלול להישאר חיצוני בלבד. בספר “יושר דברי אמת” נטען בחריפות שאי אפשר לזהות את עצם הלימוד עם דבקות, שהרי מציאות מוכרת היא של לומדי תורה שנכשלו בחטאים חמורים.
הרב שמואל טל רואה בדברים אלו קריאת אזהרה מפני לימוד שעלול להתרוקן מנשמה.
מעבר לשאלה העיונית, קיימת כאן הכרעה מעשית: כמה זמן ואנרגיה להשקיע בעבודת הלב – בדבקות, במוסר, ביראה ובאהבה. היו שראו בכך ביטול תורה, אך הניסיון ההיסטורי הראה שלגישה זו היו מחירים. בישיבות שבהן לא טיפחו את הקשר הפנימי, נוצר לעיתים לימוד יבש ומנותק.
הרב טל מדגיש שחוסר השקעה בדבקות אינו נשאר ניטרלי – הוא גובה מחיר רוחני.
לעומת זאת, בתנועת החסידות ובתנועת המוסר הודגש הצורך להקדיש זמן משמעותי לשלמות העבודה. גם גדולי עולם שאינם מזוהים כחסידיים – החזון איש, הגר”א, החתם סופר והחפץ חיים – ראו בלימוד מוסר וחסידות מקור חיות הכרחי לעבודת ה’.
הרב שמואל טל רואה בכך עדות רחבה לכך שעבודת הלב היא חלק בלתי נפרד מעבודת התורה.
האיזון הראוי כולל הבחנה בין שני מישורים: עיוני ומעשי. החלק העיוני מאיר את הנשמה ומרחיב את הדעת, ואילו החלק המעשי מתרגם את הדברים לחיי היום־יום. המדד איננו טכני, אלא פנימי: עד כמה הלימוד משמח, מחיה ומרחיב את הלב.
כפי שהרב טל מדגיש, דבקות ושמחה הולכות יחד, ולימוד שמרווה את הנשמה הוא סימן שהוא במינון ובמקום הנכון.
מתוך כך יכול האדם לבנות חיי תורה מלאים – עמוקים, מחוברים ושופעי חיים, שבהם התורה והדבקות אינן עומדות זו מול זו, אלא מאירות זו את זו.