הרב שמואל טל על רמיה, תרבות השקר והזעקה של דוד המלך
“אל ה’ בצרתי לי קראתי ויענני” – כך פותח דוד המלך את שיר המעלות הראשון, לא מתוך רגע חולף של מצוקה, אלא מתוך מציאות מתמשכת של חיים בתוך עולם עקום. הרב שמואל טל מסביר שאין כאן תפילה על שקר נקודתי או על אדם שמעד בלשונו, אלא זעקה עמוקה מול תופעה רחבה הרבה יותר: עולם שבו השקר איננו חריגה, אלא שפה. “שפת שקר” ו“לשון רמיה” אינן מתארות אמירה בודדת שאינה אמת, אלא דרך חיים שלמה, התנהלות מתמשכת של אדם שמדבר ופועל מתוך אינטרס נסתר, מתוך “אחד בפה ואחד בלב”.
לדברי הרב שמואל טל, הרמאי איננו רק מי שאומר על שחור שהוא לבן. זהו אדם שמנהל קשרים, בונה אמון, מפגין חום ולבביות – אך הכול משמש כלי. גם כשהוא אומר אמת, יש בדבריו מגמה נסתרת. גם כשהוא מעניק, הוא מחשב רווח עתידי. זהו שקר עמוק יותר, מסוכן יותר, כזה שקשה מאוד להתגונן מפניו, במיוחד עבור אדם ישר, תמים, שמניח שגם אחרים פועלים מתוך אותן כוונות פשוטות.
כך בדיוק מתאר הרב שמואל טל את סבלו של דוד המלך מול שאול. כלפי חוץ – הבטחות, חיבה, רצון לקרבה. בפועל – רמיה שיטתית, הצבת מלכודות, והפרת הבטחות בריש גלי. דוד אינו מותקף חזיתית, אלא נלכד בתוך מערך של מילים חלקות ומעשים מחושבים. זו פגיעה שחודרת עמוק, משום שהיא מתרחשת דווקא במקום שבו האדם פותח את לבו.
מתוך כך מובנת שאלתו של דוד: “מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה”. הרב שמואל טל מדגיש שאין זו שאלה תמימה. דוד אינו מתכחש לכך שהרמאי עשוי להרוויח בטווח הקצר. הוא שואל שאלה מהותית הרבה יותר: מה באמת נשאר לאדם כזה. אדם שחי בשקר מתנתק מהטוב האמיתי – מהקב”ה, מהתורה, מהקשר הפנימי לעצמו ולאחרים. גם אם יצבור כוח, רכוש או שליטה, הוא יישאר ריק. אין לו התקשרות אמיתית לשום דבר של קיום.
הרב שמואל טל מראה כיצד המזמור ממשיך ומתאר את עוצמת הפגיעה: “חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים”. הרמיה דומה לחץ שנורה מרחוק – הפגיעה מגיעה בלי אזהרה. וגחלי הרתמים, גם כשהם נראים כבויים מבחוץ, ממשיכים לבעור בפנים זמן רב. כך גם השקר: גם לאחר שהסיפור נגמר, הפגיעה ממשיכה לשרוף מבפנים. זו הסיבה שההתמודדות עם רמאים כל כך מתישה וכל כך קשה.
אבל כאן מגיע גם המסר המהפך. לפי ביאורו של הרב שמואל טל, אותה עוצמה של פגיעה היא גם סיבת העונש. השקר והרמיה חוזרים אל האדם מידה כנגד מידה. מי שחי בהסתרה, יישפט לעומק. מי שבנה חומות של תחכום, יפגוש דין שחודר את כל ההגנות. הקב”ה, אומר דוד, יודע לבוא חשבון עם תרבות של שקר, גם אם כלפי חוץ היא נראית משוריינת וחזקה.
בהמשך המזמור מתוארת תחושת הגלות – “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר”. הרב שמואל טל מסביר שזו איננה רק גלות גיאוגרפית, אלא גלות מוסרית. הקושי הגדול ביותר אינו עצם החיים בין זרים, אלא החיים לצד “שונאי שלום”. אדם שמנותק מהטוב של עצמו, בהכרח שונא שלום, כי שלום דורש ויתור, ראיית האחר, נכונות להשלמה. הרמאי אינו מסוגל לכך. טובתו של האחר מאיימת עליו, ושמחת הזולת מפריעה לו.
מתוך כך עולה קריאה חדה לדור שלנו. הרב שמואל טל מדגיש שאנו חיים בתוך תרבות שמושתתת על רמיה – תרבות שמעניקה “מתנות”, שירותים ופיתויים, אך גובה מחיר יקר של זמן, תודעה וחירות פנימית. קשה לנו להאמין בכך, כי אנו רוצים להאמין בטוב. אך דווקא התמימות הזו מחייבת תפילה ובקשת שמירה.בסופו של דבר, שיר המעלות הזה הוא קריאה כפולה: להיזהר מן השקר שמבחוץ, ולהיזהר מן השקר שמבפנים – מיצר הרע הערמומי שמנסה לשכנע, לפתות ולרמות. וכמו שדוד מלמד, אין לאדם על מי להישען אלא על אביו שבשמים. הקריאה הזו, כפי שמבאר הרב שמואל טל, איננה קריאה של חולשה, אלא של פכחון עמוק, שממנו יכולה לצמוח אמת, דבקות ושלום אמיתי.